מחשבות על אור וצל

בשבועות האחרונים אני עובדת על הצגת צלליות, תיאטרון סיפור קטן, שבו אני עוסקת בפחדים של ילדים דרך צללים. הצלליות מביאות איתן הרבה מאוד מחשבה עמוקה של הפחדים שלנו, על המהות שלנו, על זיכרונות ועל החיים בכלל.

הצל הוא זיכרון של צורה. הצל והזיכרון בעיני הם אחד - כשם שהזיכרון הוא מוחשי וממשי כך גם הצל יש לו צורה ברורה. אבל ברגע שננסה להתערב בצל או בזיכרון - נהרוס את שניהם. הם יופרעו ולעולם לא יחזרו להיות כשהם שהיו קודם.

הפחדים שלנו הם גם הצללים שלנו. ילדים הרבה פעמים מפחדים מהצללים שנמצאים בחדר, מהצל שנמצא מתחת למיטה או מהצל של העץ המתנועע בחלון. כשאנחנו מתבגרים, הצללים האלה הופכים להיות הפחדים שלנו בתוך הראש. פעמים רבות הם זיכרונות, או ניסיון החיים שלנו שגורם לנו לפחד.

וכמו שהיינו ילדים וביקשנו שההורים ידליקו את האור כדי לגרש את הצללים, אם נדבר על הפחדים ונוציא אותם הצללים ייעלמו.

דבר אחד הבנתי בזמן האחרון - אם אין אור, אין צללים. ואם החושך הוא מוחלט הצללים הם רק בראש.

יחד עם כל הפחדים האלה, יש גם קסם רב בצללים וצלליות. ראשית יש אור כל כך נעים שגורם לצללים להיות. שנית, הצללים הופכים אותנו למי שאנחנו. הם הופכים אותנו לבעלי רבדים שונים ועמוקים. כמו שבאמנות, ברגע שאין הצללות הדמויות הופכות להיות שטוחות, גם בחיים בלי הצל שלנו נהיה אנשים בלי עבר וזיכרונות.

אז מה בעצם אני מנסה להגיד לכם כאן? שאולי לא כדאי לפחד מהצל. אולי כדאי לחבק אותו אליכם. אולי כדאי גם להתוודע לצללים של עצמנו. הם יכולים לספר לנו סיפור על החיים בצורה אחרת שתלמד אותנו להתמודד עם ההווה.

בתיאטרון הסיפור שאני עובדת עליו בימים אלה, אני מנסה להעביר את כל המחשבות האלה לילדים. כמובן שלא בצורה מילולית כל כך, אלא דרך מסע של פיית חלומות שמחפשת את אבקת החלומות שלה. האם החלומות שלנו צריכים להיות רק טובים? ואולי אם הכל היה טוב היה לנו משעמם בעולם? לא היינו יודעים להעריך את הטוב?

הרבה חומר למחשבה. אבל לאתגר ילדים במחשבות פילוסופיות זה תמיד טוב. זה מייצר ילדים חושבים שיהפכו להיות אנשים חושבים.

כשאסיים לעבוד על ההצגה אכתוב פוסט נפרד על זה ואעלה גם תמונות.

מה אתם חושבים על הצל? מוזמנים לכתוב כאן בתגובות או לכתוב לי באופן אישי.